קורות חיים
גרינבאום מאיר
ז"ל
מאיר היה שייך לאותו דור נפילים, בו אנחנו, בני הדור השני, ממשיכים להתבונן בהשתאות
מאיר נולד בשנת 1915 בביליפלד בגרמניה. לאחר התנסויות בתנועת הנוער ובהכשרה, בדומה לרבים אחרים, הוא עולה ארצה בגיל 21, ישר לשער הנגב
מאיר החסון נשלח עם כמה מחבריו לעבוד בסבלות בנמל תל אביב רק לאחרונה סיפר לנו בגאווה, כיצד למד מהסלוניקאים לסחוב שקים במשקל 160 ק"ג
השנה 1936, והימים ימי המאורעות ומאיר מתחבר למאמץ ההגנה והמאבק בו הוא עתיד להיות מעורב במשך .שנים רבות
בתחילה הוא נוטר, אחר כך מ"כ ולאחר מכן, אחרי המעבר לכפר סאלד, הוא כבר מא"ז ומכאן הוא מתקדם בסולם התפקידים והדרגות
בדצמבר 1947 מאיר מנצח את המוות בפעם הראשונה. הוא נפצע אנושות כאשר הוא מוביל שיירה מחלסה (לימים קרית שמונה) לטבריה. הכדור שחדר לריאתו נשאר בגופו על יומו האחרון. אבל, לאחר שלושה חודשים, הוא שוב בחזית, והפעם בדרום בבאר שבע. אפשר שמאיר היה נשאר בצבא הקבע במשך שנים רבות, אלמלא פקד אותו אסון כבד
בשנת 1951 נהרגה אשתו הראשונה חוה, אימה של נורית, בתאונה. מאיר שב למשק כדי להיות קרוב לבתו הרכה בשנים וחוזר להיות חבר קיבוץ מן השורה. אם כי שמעתי אותו מדבר על ימים אלה יותר מפעם, מעולם לא שמעתי שמץ של התמרמרות על הבחירה שכפה עליו הגורל. הוא אהב את דרך החיים בקיבוץ וקיבל אותה בשלמות. הוא מעולם לא היה חסיד שוטה, היה מפוכח מאוד, וראה את החיים המשותפים כמות שהם, על הטוב והקשה שבהם. על אף הראייה המפוכחת והמודעות הרבה, היה שלם עם הדרך בה בחר
בשנת 1954, לאחר הפילוג והמעבר מכפר סאלד לגבעת חיים, מאיר מתחתן עם שלומית וביחד הם בונים מערכת יחסים חזקה ושיתופית שמעשירה את חייהם למשך כמעט חמישים שנה
כמו רבים בני דורו, היה מאיר אוטודידקט.
על אף שלא רכש כל השכלה פורמלית, היה הידע שלו בכל הקשור לתרבות המערב רחב יריעה עד מאוד. הוא היה מקור המידע לנו ולנכדים בכל שאלה, בייחוד כשמדובר היה בהיסטוריה, גאוגרפיה או מוסיקה
בשנת 1970 כשמאיר בן 55, מתאפשר לו להגשים אהבה ישנה, והוא מתחיל ללמוד ידיעת הארץ בקורס מורי דרך. הוא חובש את ספסל הלימודים עם אנשים הצעירים ממנו בעשרות שנים, עומד בכל הבחינות והופך למורה דרך מוסמך. אני מטילה ספק אם בעת שהחל ללמוד, העלה מישהו על דעתו שמאיר יהיה מורה דרך פעיל במשך 20 שנה, עד גיל 77
מאיר מתמחה בהדרכת קבוצות דוברות גרמנית, הוא מלווה את הקבוצות שלו לאורך כל שהותן בארץ, ביום הוא מוליך אותן מאתר לאתר, רץ לפניה במעלה השבילים, לא מוותר על אף פינה שיש בה עניין. בערב הוא יושב לארוחה בין התיירים, מלווה בשיחת רעים ובכוס משקה. הוא עושה זאת בשמחה, כי הוא סקרן ואוהב בריות וגם יודע ליהנות מהצד הגשמי של החיים. מה הפלא ששמו הולך לפניו? קבוצות המתכוונות להגיע ארצה, מבקשות אותו כמדריך, וחברות התיירות מחזרות אחריו
באותן שנים כשהוא לוגם מכוס החיים בלגימות גדולות, הוא מנצח את המוות בפעם השנייה. מאיר לוקה בסרטן, עובר סדרת ניתוחים והקרנות אך לא מאבד את האופטימיות ושמחת החיים
בפברואר 2002 שבר מאיר את צוואר הירך בנפילה מקרית בחדר האוכל וממכה זו לא החלים עוד. הוא הופך מוגבל בתנועותיו ומאבד את האוטונומיה שלו, אך עדיין לא מוותר והאופטימיות לא עוזבת אותו. הוא נלחם בעקשנות כדי להשיב לעצמו מידה כלשהי של ניידות ועצמאות, שאפשרה לו, לתקופה מסוימת לנוע בעזרת קלנוע בכוחות עצמו בקיבוץ. הוא עדיין מסוגל ליהנות מארוחה טובה וכוס יין טוב. הוא עדיין שמח למשחק קלפים והוא משחק על מנת לנצח. אך המצב הולך ומידרדר
בחשכת הלילה שלאחר ליל הסדר, בלא שנדע מה הביא את רגע האמת, מאיר מבין שהוא לא יבריא עוד. שעל אף המלחמה העיקשת, הוא לכל היותר יצליח להאט את ההידרדרות הבלתי נמנעת, אך לא להשיב את הגלגל אחורנית.
ברגע שהוא מבין זאת, הוא מרים ידיים וביום החג הוא אומר לנו בצורה הברורה ביותר, ישירות, שהוא רוצה לסיים את הסבל, שלחיים האלה כבר אין משמעות עבורו.
וכל מי ששומע אותו באותו יום, יודע שהשעון שכבר היה מאיים על הקיר במשך חודשים, החל מתקתק במהירות כפולה ומכופלת והלב העייף נכנע, שוב כעבור שבועיים הוא נפטר.
לא היה מי שיילחם עבורו
הוא יחסר לנו מאוד, אך כולנו מבינים שלאדם כמאיר, חיים ללא עתיד, ללא תקווה, אינם חיים. נכדו, צבי, אמר ליד הקבר הטרי, אנחנו לא נשכח את סבא, מכיוון שהדרך בה הוא חי, מהווה עבורנו דוגמה לדרך בה אנו רוצים לחיות. הלוואי ונזכה כולנו שנכדינו יוכלו לומר אודותינו מילים כאלה ברגע האמת
"יהי זכרו ברוך"
כתבה: כלתו, רות קורן |
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה